תנ"ך על הפרק - בראשית מה - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

בראשית מה

45 / 929
היום

הפרק

יוסף מתוודע אל האחים ומזמין את יעקב

וְלֹֽא־יָכֹ֨ל יוֹסֵ֜ף לְהִתְאַפֵּ֗ק לְכֹ֤ל הַנִּצָּבִים֙ עָלָ֔יו וַיִּקְרָ֕א הוֹצִ֥יאוּ כָל־אִ֖ישׁ מֵעָלָ֑י וְלֹא־עָ֤מַד אִישׁ֙ אִתּ֔וֹ בְּהִתְוַדַּ֥ע יוֹסֵ֖ף אֶל־אֶחָֽיו׃וַיִּתֵּ֥ן אֶת־קֹל֖וֹ בִּבְכִ֑י וַיִּשְׁמְע֣וּ מִצְרַ֔יִם וַיִּשְׁמַ֖ע בֵּ֥ית פַּרְעֹֽה׃וַיֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֤ף אֶל־אֶחָיו֙ אֲנִ֣י יוֹסֵ֔ף הַע֥וֹד אָבִ֖י חָ֑י וְלֹֽא־יָכְל֤וּ אֶחָיו֙ לַעֲנ֣וֹת אֹת֔וֹ כִּ֥י נִבְהֲל֖וּ מִפָּנָֽיו׃וַיֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֧ף אֶל־אֶחָ֛יו גְּשׁוּ־נָ֥א אֵלַ֖י וַיִּגָּ֑שׁוּ וַיֹּ֗אמֶר אֲנִי֙ יוֹסֵ֣ף אֲחִיכֶ֔ם אֲשֶׁר־מְכַרְתֶּ֥ם אֹתִ֖י מִצְרָֽיְמָה׃וְעַתָּ֣ה ׀ אַל־תֵּעָ֣צְב֗וּ וְאַל־יִ֙חַר֙ בְּעֵ֣ינֵיכֶ֔ם כִּֽי־מְכַרְתֶּ֥ם אֹתִ֖י הֵ֑נָּה כִּ֣י לְמִֽחְיָ֔ה שְׁלָחַ֥נִי אֱלֹהִ֖ים לִפְנֵיכֶֽם׃כִּי־זֶ֛ה שְׁנָתַ֥יִם הָרָעָ֖ב בְּקֶ֣רֶב הָאָ֑רֶץ וְעוֹד֙ חָמֵ֣שׁ שָׁנִ֔ים אֲשֶׁ֥ר אֵין־חָרִ֖ישׁ וְקָצִּֽיר׃וַיִּשְׁלָחֵ֤נִי אֱלֹהִים֙ לִפְנֵיכֶ֔ם לָשׂ֥וּם לָכֶ֛ם שְׁאֵרִ֖ית בָּאָ֑רֶץ וּלְהַחֲי֣וֹת לָכֶ֔ם לִפְלֵיטָ֖ה גְּדֹלָֽה׃וְעַתָּ֗ה לֹֽא־אַתֶּ֞ם שְׁלַחְתֶּ֤ם אֹתִי֙ הֵ֔נָּה כִּ֖י הָאֱלֹהִ֑ים וַיְשִׂימֵ֨נִֽי לְאָ֜ב לְפַרְעֹ֗ה וּלְאָדוֹן֙ לְכָל־בֵּית֔וֹ וּמֹשֵׁ֖ל בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃מַהֲרוּ֮ וַעֲל֣וּ אֶל־אָבִי֒ וַאֲמַרְתֶּ֣ם אֵלָ֗יו כֹּ֤ה אָמַר֙ בִּנְךָ֣ יוֹסֵ֔ף שָׂמַ֧נִי אֱלֹהִ֛ים לְאָד֖וֹן לְכָל־מִצְרָ֑יִם רְדָ֥ה אֵלַ֖י אַֽל־תַּעֲמֹֽד׃וְיָשַׁבְתָּ֣ בְאֶֽרֶץ־גֹּ֗שֶׁן וְהָיִ֤יתָ קָרוֹב֙ אֵלַ֔י אַתָּ֕ה וּבָנֶ֖יךָ וּבְנֵ֣י בָנֶ֑יךָ וְצֹאנְךָ֥ וּבְקָרְךָ֖ וְכָל־אֲשֶׁר־לָֽךְ׃וְכִלְכַּלְתִּ֤י אֹֽתְךָ֙ שָׁ֔ם כִּי־ע֛וֹד חָמֵ֥שׁ שָׁנִ֖ים רָעָ֑ב פֶּן־תִּוָּרֵ֛שׁ אַתָּ֥ה וּבֵֽיתְךָ֖ וְכָל־אֲשֶׁר־לָֽךְ׃וְהִנֵּ֤ה עֵֽינֵיכֶם֙ רֹא֔וֹת וְעֵינֵ֖י אָחִ֣י בִנְיָמִ֑ין כִּי־פִ֖י הַֽמְדַבֵּ֥ר אֲלֵיכֶֽם׃וְהִגַּדְתֶּ֣ם לְאָבִ֗י אֶת־כָּל־כְּבוֹדִי֙ בְּמִצְרַ֔יִם וְאֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר רְאִיתֶ֑ם וּמִֽהַרְתֶּ֛ם וְהוֹרַדְתֶּ֥ם אֶת־אָבִ֖י הֵֽנָּה׃וַיִּפֹּ֛ל עַל־צַוְּארֵ֥י בִנְיָמִֽן־אָחִ֖יו וַיֵּ֑בְךְּ וּבִנְיָמִ֔ן בָּכָ֖ה עַל־צַוָּארָֽיו׃וַיְנַשֵּׁ֥ק לְכָל־אֶחָ֖יו וַיֵּ֣בְךְּ עֲלֵיהֶ֑ם וְאַ֣חֲרֵי כֵ֔ן דִּבְּר֥וּ אֶחָ֖יו אִתּֽוֹ׃וְהַקֹּ֣ל נִשְׁמַ֗ע בֵּ֤ית פַּרְעֹה֙ לֵאמֹ֔ר בָּ֖אוּ אֲחֵ֣י יוֹסֵ֑ף וַיִּיטַב֙ בְּעֵינֵ֣י פַרְעֹ֔ה וּבְעֵינֵ֖י עֲבָדָֽיו׃וַיֹּ֤אמֶר פַּרְעֹה֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף אֱמֹ֥ר אֶל־אַחֶ֖יךָ זֹ֣את עֲשׂ֑וּ טַֽעֲנוּ֙ אֶת־בְּעִ֣ירְכֶ֔ם וּלְכוּ־בֹ֖אוּ אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן׃וּקְח֧וּ אֶת־אֲבִיכֶ֛ם וְאֶת־בָּתֵּיכֶ֖ם וּבֹ֣אוּ אֵלָ֑י וְאֶתְּנָ֣ה לָכֶ֗ם אֶת־טוּב֙ אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וְאִכְל֖וּ אֶת־חֵ֥לֶב הָאָֽרֶץ׃וְאַתָּ֥ה צֻוֵּ֖יתָה זֹ֣את עֲשׂ֑וּ קְחוּ־לָכֶם֩ מֵאֶ֨רֶץ מִצְרַ֜יִם עֲגָל֗וֹת לְטַפְּכֶם֙ וְלִנְשֵׁיכֶ֔ם וּנְשָׂאתֶ֥ם אֶת־אֲבִיכֶ֖ם וּבָאתֶֽם׃וְעֵ֣ינְכֶ֔ם אַל־תָּחֹ֖ס עַל־כְּלֵיכֶ֑ם כִּי־ט֛וּב כָּל־אֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לָכֶ֥ם הֽוּא׃וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵן֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּתֵּ֨ן לָהֶ֥ם יוֹסֵ֛ף עֲגָל֖וֹת עַל־פִּ֣י פַרְעֹ֑ה וַיִּתֵּ֥ן לָהֶ֛ם צֵדָ֖ה לַדָּֽרֶךְ׃לְכֻלָּ֥ם נָתַ֛ן לָאִ֖ישׁ חֲלִפ֣וֹת שְׂמָלֹ֑ת וּלְבִנְיָמִ֤ן נָתַן֙ שְׁלֹ֣שׁ מֵא֣וֹת כֶּ֔סֶף וְחָמֵ֖שׁ חֲלִפֹ֥ת שְׂמָלֹֽת׃וּלְאָבִ֞יו שָׁלַ֤ח כְּזֹאת֙ עֲשָׂרָ֣ה חֲמֹרִ֔ים נֹשְׂאִ֖ים מִטּ֣וּב מִצְרָ֑יִם וְעֶ֣שֶׂר אֲתֹנֹ֡ת נֹֽ֠שְׂאֹת בָּ֣ר וָלֶ֧חֶם וּמָז֛וֹן לְאָבִ֖יו לַדָּֽרֶךְ׃וַיְשַׁלַּ֥ח אֶת־אֶחָ֖יו וַיֵּלֵ֑כוּ וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֔ם אַֽל־תִּרְגְּז֖וּ בַּדָּֽרֶךְ׃וַֽיַּעֲל֖וּ מִמִּצְרָ֑יִם וַיָּבֹ֙אוּ֙ אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֶֽל־יַעֲקֹ֖ב אֲבִיהֶֽם׃וַיַּגִּ֨דוּ ל֜וֹ לֵאמֹ֗ר ע֚וֹד יוֹסֵ֣ף חַ֔י וְכִֽי־ה֥וּא מֹשֵׁ֖ל בְּכָל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וַיָּ֣פָג לִבּ֔וֹ כִּ֥י לֹא־הֶאֱמִ֖ין לָהֶֽם׃וַיְדַבְּר֣וּ אֵלָ֗יו אֵ֣ת כָּל־דִּבְרֵ֤י יוֹסֵף֙ אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם וַיַּרְא֙ אֶת־הָ֣עֲגָל֔וֹת אֲשֶׁר־שָׁלַ֥ח יוֹסֵ֖ף לָשֵׂ֣את אֹת֑וֹ וַתְּחִ֕י ר֖וּחַ יַעֲקֹ֥ב אֲבִיהֶֽם׃וַיֹּ֙אמֶר֙ יִשְׂרָאֵ֔ל רַ֛ב עוֹד־יוֹסֵ֥ף בְּנִ֖י חָ֑י אֵֽלְכָ֥ה וְאֶרְאֶ֖נּוּ בְּטֶ֥רֶם אָמֽוּת׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
ולא יכלו וגו'. רבי אלעזר כי מטי להאי קרא הוי בכי, אמר, ומה תוכחה של בשר ודם כתיב בה ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו, תוכחה של הקב"ה על אחת כמה וכמה אובמדרשים איתא בלשון זה, אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה, יוסף קטן שבשבטים הי' ולא היו יכולים אחיו לעמוד בתוכתתו דכתיב ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו, וכשיבא הקב"ה ויוכיח לכל אחד ואחד על אחת כמה וכמה, ע"כ, ואינו מבואר איפה מרומז כאן שהוכיחם יוסף.
ונראה בשנדקדק בכלל בשאלת יוסף העוד אבי חי, מה שאלה היא זו, והלא מכל המשך דבריהם אתו ראה וידע כי יעקב חי, וגם מה שייכות שאלה זו לאמרו אני יוסף.
ולכן י"ל דמה שאמר העוד אבי חי הוא כמתמיה ואומר, האמנם הי' בו כח לסבול משא יגונו וצערו מאבודתי עד שעוד חי הוא, והנה במעט דברים אלו די להם להאחים לקוט בפניהם על כל המעשה אשר עשו, ומבואר דבדברים אלו אמנם הוכיחם תוכחה נמרצה הראויה לעשות שרט בנפש החייבת בה, ודו"ק. –
וע"ד הפשט יש לכוין טעם השאלה העוד אבי חי, כי אחרי שראה שכחשו לו במציאות שלו [של יוסף] שאמרו עליו שהוא מת וכמש"כ רש"י בריש פרשה זו (פ' כ') שהי' להם טעם בזה, שוב לא הי' בטוח למה שאמרו עד כה שאביהם עודנו חי, שאולי הי' להם טעם גם בזה, אולי כדי שיעורר יוסף רחמים על זקנתו או טעם אחר, ולכן עתה בהתודעו שאלם עליו שיגידו האמת. .
(חגיגה ד' ב') עיניכם וגו'. מהו עיניכם ועיני אחי בנימין, א"ר אלעזר, אמר להם, כשם שאין בלבי על בנימין שלא היה במכירתי, כך אין בלבי עליכם בנראה פשוט דמדייק מה שהוציא ראית בנימין מכלל ראית כל האחים. .
(מגילה ט"ז ב') כי פי המדבר. מהו כי פי המדבר, א"ר אלעזר, אמר להם, כפי כן לבי גנראה שמפרש שבמלת פי חסר כ' הדמיון, ודריש כמו דכתיב כי כפי המדבר, ור"ל כאומר כמו פי המדבר בלא עינא עליכם [כי רגש השנאה מקורה בלב ולא בפה] כך אין בלבי טינא. וכהאי גונא פירש"י בר"פ שמות בפסוק כי חיות הנה – בקיאות כחיות, כמילדות, והוי שם הפירוש כי חיות הנה – כי כחיות הנה. וכהאי גונא נראה לפרש כונת הגמרא בנדרים ז' ב' הפ' דפ' שמות כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך דרשו שירדו מנכסיהם ועניות כמיתה, והיינו שדרשו כי מתו, כמו כי כמתו. ובאמת מצינו הרבה תיבות שכנראה חסר בהם כ"ף הדמיון, כמו כי מי נח זאת לי (ישעי' נ"ד) במקום כי כמי נח, וכן כי גבהו שמים מארץ כן גבהו וגו' (שם נ"ה) במקום כי כגבהו, וכן כי יבעל בחור בתולה כן וגו' (שם ס"ב) במקום כי כיבעל, ועוד הרבה, וע' במ"ר בראשית פ' כ"ו כי האדם עץ השדה, מה האדם נותן דין וחשבון אף עצים נותנים דין וחשבון, ומפרשי כי האדם, כמו כי כהאדם [כך] עץ השדה. –
ובמ"ד איתא כי פי המדבר – בלשון הקודש, ועיין בנמוקי רמב"ן מש"כ בזה, וגם י"ל כונה בלשון כי פי המדבר שיכירוהו בטביעות עינא דקלא דקיי"ל שסומכין על זה (גיטין כ"ג א'), ועד עתה אולי לא שמו לב לזה או מפני שדבר אתם ע"י מליץ, והי' דרוש להגיד להם סימן זה, כי כמבואר באגדות הי' נותן להם כמה סימנים לאמת דבריו שהוא אמנם יוסף, והי' סימן זה אחד מהם. [שם שם] על צוארי בנימן. וכי כמה צוארין היו לו לבנימין, א"ר אלעזר, בכה על שני מקדשים שעתידים להיות בחלקו של בנימין ועתידין לחרב דדריש כן משום דביהמ"ק מכונה בשם צואר, כמו שדרשו הפ' דשה"ש כמגדל דויד צוארך דקאי על ביהמ"ק, יעו"ש במדרשים ובפירש"י. –
והנה רש"י כאן מחק הגירסא וכי כמה צוארין היו לו לבנימין, וכתב וז"ל, לא גרסינן כמה צוארין, מפני שכן דרך הכתוב לקרוא צוארי לשון רבים, עכ"ל. ולכאורה אי משום הא היה אפשר לקיים הגירסא הישנה, כי אע"פ שאמנם מצינו צוארי לשון רבים אבל כמו כן מצינו גם בלשון יחיד, כמו בפ' תולדות ופרקת עולו מעל צוארך, וכן בפ' מקץ וישם רביד הזהב על צוארו, וכן בישעי' ח' עד צואר יגיע, וא"כ שוב לא קשה שדרשו חז"ל כאן דכתיב בלשון רבים, כאשר כן דרך חז"ל לדרוש שנויי הלשונות במקרא.
אבל עם כ"ז נראה עיקר דברי רש"י דלא גרסינן כל זה, יען כי בדרשה הבאה מבואר ובנימין בכה על צואריו, בכה על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף ועתיד ליחרב, וא"כ לא רמז שם אלא על משכן אחד ולמה כתיב שם צואריו בלשון רבים, אלא ודאי דלא גרסינן וכי כמה צוארין היו לו לבנימין, וכ"מ בש"ס כת"י ליתא ללשון זה.
ועיקר טעם דרשא זו י"ל דמדייק דאחרי שאמר יוסף לאחיו כשם שאין בלבי על בנימין כך אין בלבי עליכם כמבואר לעיל, א"כ למה לא נפל ובכה גם על צוארי כל אחיו, לכן דריש שרמז רמז לו לבנימין, וכנגד זה רמז בנימין גם לו. .
(מגילה ט"ז כ') ובנימן בכה וגו'. א"ר אלעזר, בכה על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף ועתיד לחרב הכמש"כ (תהלים ע"ט) וימאס באהל יוסף ויעש משכן שילה. ועיין מש"כ השייך לדרשה זו בדרשה הקודמת. [שם שם] וחמש חליפות שמלות. וכי אפשר, דבר שנצטער בו אותו צדיק יכשל בו והכונה דכיון דידע שכל מכשול שנאת האחים אליו וכל הסבות והמאורעות שיצאו מזה הי' בשביל יתרון בגד אחד שעשה לו יעקב ואחיו קנאו בו, כמבואר ר"פ וישב ועשה לו כתונת פסים וגו' וישנאו אותו וגו', א"כ איך נתן הוא יתרון בגדים לבנימין ולא חשש משום קנאה. , א"ר בנימין בר יפת, רמז רמז לו, שעתיד לצאת ממנו בן שיצא מלפני המלך בחמשה לבושי מלכות, [ואיזה הוא, זה מרדכי], שנאמר (אסתר ט') ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן זועיין בס' שנות אליהו להגר"א בלקוטים הקשה דהא הדרא קושיא לדוכתה, דאעפ"כ הטיל קנאה בין האחים, ור"ל דהם לא ידעו שבשביל רמז עשה כן, ותירץ, דהחמש חליפות בגדים של בנימין היו גרועים משל האחים והיו שוים בדמים כחליפת בגדים אחת של האחים, והיו יודעים כי רק לרמז עשה כן, עכ"ל.
ואפשר למצוא סמך לחדושו זה ממ"ש במ"ר פ' תשא דשני לוחות העדות היו שוים כאחד, משום דכתיב לוחת חסר, וא"כ הכא בחליפות שמלות של האחים כתיב חליפות מלא בוא"ו, וחליפות שמלות של בנימין כתיב חליפת חסר וא"ו, וי"ל דבא לרמז שהיו כולם בערך שווי בגד אחד של האחים, ורק היו במספר חמש לתכלית הרמז שרמז לו, ודו"ק. –
והנה מהרש"א ועוד מפרשים הקשו למה לא הקשו בגמרא איך לא חשש יוסף לקנאה במה שנתן לבנימין שלש מאות כסף, ותירוצם אינו מרוח כלל.
ולי נראה לבאר ע"פ קושיא זו דברי רבינו בחיי בפרשה זו הסתומים וחתומים מאוד, וז"ל, ולבנימין נתן שלש מאות כסף, טעם שלש מאות כסף כנגד מה שהיו האחים חייבים במכירתו, כי עשר פעמים שלשים שקלים שהם דמי עבד הם ג' מאות, וזה ממה שאמרו (גיטין מ"ה ב') המוכר עבדו לעובד כוכבים קונסין אותו עד עשרה בדמיו, כלומר, בדמי העבד שהם שלשים וכמבואר בפ' משפטים, עכ"ל, והנה תכלית הדברים מחוסר באור, מה שייכות נתינה זו לבנימין.
ונראה דהכי פירושו, דמן הדין הי' צריך כל אחד מהאחים ליתן ליוסף שלש מאות כסף כפי החשבון המבואר, אך לא לקח זה מהם, וא"כ הוי כאלו הוא נתן לכל אחד ג' מאות כסף, ואחרי אשר בנימין לא הי' במכירה לכן נתן לו זה הסכום במזומן, ודבריו מאירים.
ולפי"ז ממילא מיושב קושית מהרש"א ומפרשים שהבאנו איך לא חשש יוסף לקנאה במה שנתן לבנימין שלש מאות כסף, יען כי כמו שנתן לבנימין כך נתן לכל אחיו, ורק בשנוי זה, שהנתינה להאחים הי' בזה שלא לקח המגיע מהם, ולבנימין שלא הי' חייב ליתן היתה הנתינה לו במזומן, והנה אע"פ כי דברי אגדה הם, בכ"ז הדברים כשהם לעצמם וביותר לתכלית באור דברי רבינו בחיי, כנראה, ראויים לאמרם. .
(מגילה ט"ז ב') מטוב מצרים. מאי מטוב מצרים, א"ר בנימין בר יפת א"ר אלעזר, שלח לו יין ישן. שדעת זקנים נוחה ממנו חלפי שהזקנים דמם מצונן והיין מחמם, וכל שהיין יותר ישן חומו נוח ורצוי לגוף. .
(מגילה ט"ז ב') בר ולחם ומזון. מכיון שנאמר בר ולחם מה ת"ל עוד ומזון, אלא מלמד שכל הדברים קרויים מזון, מכאן לנודר מן המזון שאסור בכל הדברים חוץ מן המים והמלח טבבבלי עירובין ל' א' מתקן הלשון דאיירי שאמר כל הזן עלי, ובכהאי גונא כולל כל דבר שזן ומשביע לפי שעה ואפילו פירות, אבל שם מזון כולל רק חמשת המינים, יעו"ש. [ירו' נדרים פ"ו ח"א] אל תרגזו בדרך. א"ר אלעזר, אמר להם, אל תתעסקו בדרך בדבר הלכה, שמא תרגז עליכם הדרך ייתכן לפרש הלשון אל תתעסקו מלשון כי התעשקו עמו (פ' תולדות) מענין מחלוקת, ובלשון חז"ל רגיל הלשון יצאו עליה עסיקין, כלומר מערערים, ור"ל שלא תתרגזו בדרך אף בדבר הלכה, כי מפני כך אפשר שתתרשלו בדרך. . במתניתא תנא, אמר להם, אל תפסיעו פסיעה גסה ותכנסו חמה לעיר יאמפרש בגמרא אל תפסיעו פסיעה גסה שנוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם, ותכנסו חמה לעיר בעוד שהחמה זורחת, כעו דקיי"ל לעולם יצא אדם בכי טוב ויכנס בכי טוב כמבואר לפנינו לעיל ס"פ מקץ בפסוק הבקר אור. ויתכן לומר דצוה להם על שני אלה הדברים, משום דשיער שיאיצו בדרכם כדי למהר לבשר ליעקב, וזרזם שישמרו עצמן מחפזון יתירה שמזיק לבריאות. .
(תענית י' ב') כי לא האמין להם. א"ר שמעון, כך ענשו של בדאי שאפילו אומר אמת אין שומעין לו, שכן מצינו בבניו של יעקב, שנאמר [פ' וישב] ויכירה ויאמר כתונת בני היא, לפיכך באחרונה אע"פ שדברו אמת לא האמין להם, שנאמר ויפג לבו כי לא האמין להם יבואע"פ דלבסוף האמין, אך זה הי' מפני הסימנים שהראו לו, כמו העגלות ששלח פרעה וכפי דאיתא במדרשים שמסר להם סימן למסור ליעקב הענין שלמד אתו קודם שיצא ממנו. [אדר"נ פ"ל]. ותחי רוח יעקב. יש אומרים מהו ותחי רוח יעקב – רוח הקודש שנסתלק ממנו שרתה עליו באותה שעה יגעיין בשמונה פרקים להרמב"ם (פ' ז') שהסביר ענין הסתלקות הנבואה מיעקב בימי אבלו על יוסף ע"ש מ"ש בשבת ל' ב' אין הנבואה חלה אלא מתוך שמחה, ועתה שבה אליו, ועיי"ש עוד. –
ודע כי בזוהר פרשה זו, דף ר"י ב', איתא על הפסוק דלעיל י"ט ואתה צויתה, בזה"ל, בגין כך כתיב צויתה בה"א, לומר דיוסף תבע להון, ע"כ, כלומר דיוסף ביקש מפרעה שירשנו לשלוח עגלות, ולא נתבאר טעם הדבר, וי"ל ע"פ מש"כ רש"י בפסוק זה בשם מדרשים שמסר יוסף ליעקב ע"י אחיו סימן דכשפירש ממנו הי' עוסק עמו בפרשת עגלה ערופה, ולתכלית זה הי' שילוח העגלות, ולכן נאמר וירא את העגלות אשר שלח יוסף ולא אשר שלח פרעה, וזו היא כונת הזוהר ואתה צויתה לומר דיוסף תבע להון, כלומר, דלתכלית הסימן ביקש יוסף מפרעה שישלח עגלות. .
(שם שם)

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך